<h1>יוצן וישן מותר</h1>
<h2>דף כו:</h2>
לא קשיא הא ר' והא רבנן. דקס"[ד] השתא דר' דאמ' אפה בו את הפת הפת אסורה בין בחדש קודם שנתצו בין בישן קדם שצננו, דכל חד מיניהו הוי חד גורם דאסורא, או תנור דאסורא ועצים דהתירא או עצים דאיסורא (א)ותנור דהתירא, ובתרויהו הפת אסורה משום דסבירא ליה זה וזה גורם אסור. והכונה לומר שאע"פ שלא נעשה הכל בגרמת אסור אלא שהיה בה סיוע מן האסור אסור. ואליבא [דר'] הוא דמוקמינן ההיא ברית' דקתני חדש יותץ ישן יוצן, דקס"ד דר' הוא דקתני לה משום דהיא רישא דמתניתיה דר', דעלה הוא דקאמ' איהו אפה בו את הפת אסור בהנאה. ורבנן סבירא להו דזה וזה גורם מותר, ובין בחדש קדם שנתצו וב[י]ן בישן קדם שצננו הפת מותרת, שכל שלא נעשה הכל בגרמת אסו' מותר אע"פ שהיה בו סיוע ממנו.
ויש לשאול היאך גורם ההתר מבטל גורם האסור, ואדרבה היה לנו לומ' שהגורם של האיסור יאסור את המותר, ככל שאר האיסורין שבתורה שאינן בטלין בהתר אלא ברוב. והתשובה שלא תמצא זה הדין של זה וזה גורם אלא בשאין בהם טעמו ולא ממשו של אסור, שטעמו וממשו של איסור ודאי צריכין הן בטול בכל מקום, אבל זה לא נשאר כאן לא טעמו ולא ממשו של איסור אלא שנעשה בסיועו. כגון זה הפת שנאפה בתנור של איסור שסייע התנור באפייתו וגרם את תקונו אבל לא נשאר בו לא טעמו ולא ממשו, וכן כשנאפה בעצי אסור לדעת האומר שאין שבח עצים בפת אין העצים משאירין בפת לא טעם ולא ממש אלא שנעשה בסיועם (ובגמרתם) [ובגרמתם]. וודאי שאם נעשה כל האפייה באיסור שלא היה שם סיוע של התר אע"פ שלא נשאר מן האיסור לא טעם ולא ממש הכל מודים שהוא אסור, שמ"מ הרי התקון הזה והחדוש שנתחדש בזה הפת הוא באסור ואי איפשר שלא יהיה אסור, אבל בשיש שם גורם אחר של התר שאין כל התקון שלו באיסור אלא בסיוע ממנו, בזה הוא דעת המתיר האומר שזה וזה גורם מותר, מפני שאין כאן לא טעם ולא ממש מן האסור. וכל מקום שתמצא זה המחלוקת של זה וזה גורם כך הוא במה שאין בו לא טעם ולא ממש של אסור. ואל תשיבני מההיא דשאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, שאע"פ שנפל שם ממשו של אסור הרי הוא בטל בתוכו, שהרי יש בו כדי להעלות באחד ומאה [או במאה] ועוד ואינו נאסר אלא מפני החמוץ, והחמוץ אינו לא טעם ולא ממש אלא כח שייש בו [ש]העיסה מתחמצת בשבילו. ולפיכך הם עושין אותו כדין הגורמין, שאם היה כל החמוץ מן האיסור אסור כדרך שאמרנו בגורם אחד שהכל מודים בו שהוא אסור, וכשנעשה החמוץ על ידי שאור של התר ושל איסור שאין בזה כדי לחמץ [ואין בזה כדי לחמץ] הוא דין זה וזה גורם ולדברי המתיר מותר.
ויש לך לידע שאף גורם אחד של אסור שאמרנו שהכל מודים בו שהוא אסור שאינו אלא בגורם שמחדש בו צורה, כגון החדוש שמתחדש בפת באפייתו או בעסה בחמוצה, אבל מה שאינו מחדש בו כלום, כגון פת או בשר שחתכוהו בסכין של איסורי הנאה, אינו בדין שיאסר הפת או [הבשר], שאין החתיכה עושה בו כל כך שנאסור אותו בשבילו מדין גורם אחד של אסור, וכן כל כיוצא בזה. לא קשיא הא ר' הא רבנן. דכיון דאמרי רבנן הפת מותרת בפת שאפאו בחדש קדם שנתצו ובישן קודם שצננו משום דסבירא להו זה וזה גורם מותר, לא מתני להו חדש יותץ ישן יוצן. אע"ג דתנו הכי ברישא דמתנית' דידהו, דר' הוא דתני ליה, אבל לרבנן חדש נמי יוצן ואופין בו בעצי התר, דהוה ליה זה וזה גורם ומותר. ובדין היה לפי שיטה זו שישן שהסקו בעצי אסור שאינו צריך צנון, שאם אפה בו את הפת אינו אלא זה וזה גורם ומותר, שלפי מה שאנו סבורין עכשיו שאין שבח עצים בפת אין מעשה העצים בפת אלא גרמא וסיוע, וקשה מאד היאך (העימדו) [העמידו] כדברי חכמים ההיא בריתא דתניא בין חדש בין ישן יוצן, דלדידהו לא הוה ליה למיתני אלא חדש
